משחק

יום אחד הסוכנות שלי דאז שלחה לי ליהוק ל־Tatort. זה היה קצת יותר מורכב מה־E־casting שקדם לו, וגם התפקיד היה תובעני: שיחקתי את החבר הכי טוב, ההומו, של הקורבן. מכיוון שבהתחלה לא ברור שהדמות הומוסקסואלית, חושדים בי בתחילה שרצחתי את החבר הכי טוב שלי מתוך קנאה. אחר כך, בסצנת חקירה, מתברר מהר שהדמות הומוסקסואלית, ועם הזמן שני הבלשים חוזרים ומופיעים שוב ושוב, שואלים אותי על דברים חדשים, נותנים לי רמזים - עד שבסוף אני נוקם, ברגע שאני יודע מי באמת רצח את החבר שלי. הסצנה שהייתי צריך לשחק ב־E־casting הייתה בדיוק זו, שבה אני אומר שאני שוכב עם גברים. זה היה תרגיל חדש וטוב בשבילי, כי מעולם לא שיחקתי דמות עם מיניות אחרת; ובו בזמן לא היו שם סצנות סקס הומוסקסואליות, זה באמת היה על תוכן הסיפור. השקעתי הרבה ב־E־casting, ובסוף פשוט קיבלתי את התפקיד.

אז נסעתי לברלין והייתי לראשונה על סט של Tatort. פגשתי את Mark Waschke ואת Meret Becker, וזה היה לגמרי מטורף - כבר ראיתי הרבה מ־Mark Waschke, ואת Meret Becker הכרתי דרך ההורים שלי, ופתאום שיחקתי לצד שניהם. הייתי מאוד לחוץ על הסט. הדברים שעשיתי לפני כן היו Krass Abschlussklasse ו־Köln 50667 וכמה פרויקטים משלי, ובנקודה ההיא הייתי מוקף בהרבה שנאה וכנראה גם קנאה. זה היה בדיוק הדבר שכולם תמיד אמרו לי שלעולם לא אצליח בו - ואפילו לא רדפתי אחריו באופן פעיל. פתאום הייתי בברלין, נכנס לאיפור, מקבל תלבושות וקרוואן תלבושות משלי, מלון, נהגים שאוספים אותי. הבמאי סמך עליי לחלוטין וקיבלתי הרבה מחמאות. עצם זה שיצא לי להיות ב־Tatort ולו פעם אחת היה חוויה נהדרת ונתן לי ביטחון.

משהו מעניין: הייתי בברלין בערך שבוע, וכמה חודשים אחר כך קיבלתי טלפון ששאלו אם אוכל להקליט הכול מחדש, כי מלמלתי יותר מדי - המלמול הקלני הזה שאפשר לשמוע. טסתי במיוחד חזרה לברלין ודיבבתי מחדש במשך כמה שעות באולפן. אבל בבכורה הגרמנית הקול שלי בכל זאת לא היה שם; השתמשו בקול אחר ודיבבו אותי לגמרי. בדיעבד, אף אחד לא רצה לומר לי במפורש שהקול שלי כהה מדי ולא נשמע הומוסקסואלי מספיק - אנשים מסוימים אמרו לי את זה אחר כך, והיום אני יכול להבין את זה: כשצופים בשידור, באמת אפשר לחשוב שהקול האחר מתאים יותר. אבל הצוות וההפקה שלחו לי את הקליפ שלי עם הקול האמיתי שלי - הווידאו כאן, הקטעים האלה הם החלקים המקוריים, כמו שדיברתי אז. שידור עם קול אחר באמת ערער את הביטחון שלי אז.

בסך הכול, לעומת זאת, זה היה עוד יותר אינטנסיבי, כי כל כך כל כך הרבה אנשים זיהו אותי לראשונה בטלוויזיה הגרמנית. הורים של חברים כתבו לילדים שלהם שראו אותי, והילדים כתבו לי. באותה תקופה התחלתי שוב לעבוד במשרה חלקית בפיתוח ב־Filmpool, ולא סיפרתי להרבה אנשים שצילמתי את זה או מתי זה ישודר. למחרת הגעתי ל־Filmpool, והמנכ״ל וכל המפיקים ראו את זה - זה היה נחמד, וזה עשה אותי גאה, כי ב־Filmpool הייתה קריירת המשחק הראשונה שלי עם Köln 50667, ובעצם הייתי הראשון מצוות Köln 50667 שהגיע עד ל־Tatort. הצלחה ענקית. ובכל זאת, באותה תקופה הייתי מאוד חסר ביטחון בכל הנוגע להכול - אולי כי הגעתי לרמה הזאת בפעם הראשונה והייתי מוקף בשחקנים אמיתיים. Tatort עשה עליי רושם עצום, צוותי הצילום, השחקנים; באמת הרגשתי שיש רמה במשחק הזה. זה הוביל להרבה פרויקטים נוספים אחר כך, ביניהם Forever Club, שגם הוא היה הפקה של ARD - שוב תסכית רדיו, שוב בברלין. מאז יש לי ערך ב־IMDb, אני ברשם השחקנים, יש לי פרופיל ב־Crew United, ועם זה אני באמת רשמית שחקן. Krass Abschlussklasse כבר רשמה אותי, אבל אחרי Tatort זה היה סופי.

גם כאן אני רוצה להדגיש שוב עד כמה אני אסיר תודה שאגדות המשחק האלה קיבלו אותי בחום כזה, שהכול הסתדר כל כך טוב, ושיצא לי לפגוש את כל הצוות - כולם היו סופר נחמדים. תמכו בי, הבמאי אימן אותי היטב, הסצנות עבדו, וגם האיפור, השיער והתלבושות היו מוקפדים יותר; לקחו יותר זמן והשקיעו יותר תשומת לב בכך שהכול יישב כמו שצריך. עבדתי עם צלם עטור פרסים ועם צוות סאונד עטור פרסים, ופשוט יצא לי לשחק בסדרה גרמנית - עד היום, רק הכרת תודה ואהבה אינסופיות. לפעמים עושים דברים ובכלל לא מבינים שנמצאים בדיוק באמצע התהליך שתמיד רצית להיות בו - כי אתה כל כך לחוץ, או כל כך עסוק בעבודה. לא אומר שחלמתי על זה, ובכל זאת איפשהו כן חלמתי על זה. נאבקתי בזה הרבה זמן: אני אוהב לשחק, להיות על הסט, לבנות משהו עם אנשים אחרים ולשחק יחד את הסיפור - אבל תמיד הייתה לי גם מין פרנויה מזה שזה ישודר ואנשים יראו אותי. כשצפיתי בעצמי, תמיד תהיתי אם אני שמן מדי, או אם אנשים יחשבו עכשיו שאני באמת הומו, כי אני דווקא מופנם ולא חושף הרבה מעצמי. זו הייתה מחלה שהייתה להרבה שחקני Köln 50667 ואופרות סבון מציאותיות: שבכלל לא ראית את עצמך כשחקן, מלא בספקות עצמיים ובתסמונת המתחזה. היום, ממרחק של כמה שנים, אני מסתכל אחורה וחושב: זה היה ביצוע מעולה, זה משודר, נתת את המיטב שלך - והעניין עם הקול לא משנה, לזה היו סיבות אחרות. גם זה, בסופו של דבר, קידם אותי.

Krass Abschlussklasse היה הפרויקט הגדול ביותר שעשיתי עד כה כשחקן, וגם הפרויקט האמיתי היחיד שבו שיחקתי תפקיד ראשי מול המצלמה לאורך פרקים רבים. כמו שקורה לעיתים קרובות, זה היה מזל עצום: כשהפנייה הגיעה, הייתי בבאלי, ביליתי את החודש הקודם באימוני ספורט לחימה בתאילנד, גלשתי הרבה ובאופן כללי הייתי בתנועה. קיבלתי e-casting, הקלטתי אותו יחד עם חבר שגם הוא היה בבאלי, ומיד קיבלתי תשובה שנבחרתי לפיילוט - כי קודם צילמנו פיילוט. בדיוק נשרתי מ־Pixel Vision וחשבתי: מה יש לי להפסיד?

את הפיילוט צילמנו בחזרה בקלן, וזה שוב היה מגניב, כי התברר שאחד המפיקים היה בעבר צלם ב־Köln 50667 והכיר הרבה אנשים סביב הסט. הצלם יצא לעצמאות עם חבר וייסד אז את One Shot UG; כל העניין רץ יחד עם Tresor TV. הפיילוט התקבל ממש טוב, ואחר כך ההפקה של כל הסדרה יצאה לדרך מהר. לוהקו שחקנים חדשים שכלל לא הופיעו בפיילוט. באמת היה לי תפקיד ראשי, היה תסריט אמיתי, וצילמנו לאורך כמה חודשים.

בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שהקלטנו יותר סצנה־סצנה - עם תסריט אמיתי, במירכאות, כי ב־Köln זה תמיד היה יותר קו מנחה לאן הסצנה אמורה ללכת. כאן צילמנו הכול ברצף אחד, לא כמו ב־Köln עם כמה צוותים בו זמנית, כל יום. זה היה סיפור סגור בפני עצמו, ולכן זו הייתה גם הפעם הראשונה שבאמת עבדתי בסט אחד לאורך זמן, למדתי טקסטים כל יום ושיחקתי הרבה בתלבושת. הצצתי עוד יותר אל מאחורי הקלעים, למדתי יותר על RTL, איך דברים עובדים מול ערוצים, איך מוכרים סדרה, איך בודקים אותה, איך נבנה מימון. יצא לי לבלות הרבה באולפן ועם הצלמים. בסך הכול זה היה הרבה יותר תובעני: ב־Köln גם שיחקתי הרבה, אבל הרבה מזה היה קרוב יותר לעצמי - כשחקן אתה תמיד מביא משהו מעצמך, אין דרך אחרת. ב־Köln, לעומת זאת, זה היה, במירכאות, קל יותר, כי התפקידים כבר נכתבו כך שיתאימו לתכונות האופי שלך. ב־Krass Abschlussklasse זה היה די אקראי מבחינתי - הסיפור נכתב לגמרי בלי שאהיה בתמונה. באמת להיכנס לזה, להישאר בתפקיד ולהבהיר לעצמי בכל סצנה באיזה הקשר רגשי או באיזה שלב של מערכת יחסים אנחנו נמצאים, הייתה אחת החוויות האינטנסיביות והתובעניות ביותר שהיו לי.

בסופו של דבר זה היה הפרויקט שהעניק לי קצת יותר תשומת לב במעגלים שונים של ערוצים, ובדיעבד זו הייתה הוכחה שאני לא רק „פרפורמר“. זה תמיד היה עניין עם Köln 50667: כשהתחלתי אז, כולם אמרו לי שאשרוף את הפנים שלי ולא אוכל לעשות שום דבר אחר כך. אני עצמי מעולם לא באמת הצבתי לי מטרה גדולה להיות השחקן הגדול ביותר - שיחקתי כי הקולנוע עניין אותי ורציתי לדעת איך משחק עובד. ובעצם זה לא נכון שכך שורפים את הפנים; להפך, איפה עוד מקבלים כל כך הרבה משחק חי וניסיון סט? הסדרה לצערי לא קיבלה עונה שנייה כי הרייטינג לא היה טוב במיוחד. באותה תקופה רצה במקביל ב־RTL II תוכנית בשם Krass Schule, והסדרה שלנו נקראה בעצם פשוט Abschlussklasse - ואז RTL החליטו לשים לפניה את „Krass“ כדי ליישר קו מיתוגי עם Krass Schule. בדיעבד זה כנראה לא היה כל כך חכם מבחינה שיווקית, אבל מי אני שאשפוט. ביסודו של דבר זה באמת היה פרויקט נהדר. אז בדיוק התחיל להיות אפשרי להקליט באיכות גבוהה מאוד עם מצלמות פול־פריים במחיר סביר, כמעט מיד עם שתי מצלמות, ומבחינת איכות Krass Abschlussklasse פשוט נראתה הרבה יותר רעננה מכל הפורמטים הגרמניים האחרים באותה תקופה - מה שכנראה גם בלבל הרבה אנשים. עד היום אני לא יודע במה זה באמת היה תלוי.

כנראה זה הביא אותי בדיעבד ל־Tatort - כשחקן אף פעם לא באמת יודעים את זה בוודאות. כשהסדרה שודרה, בדיוק התחלתי ללמוד מדעי המחשב והייתי למעשה מאוד מופנם. משחק תמיד היה בשבילי גם דרך לצאת מהקליפה שלי, להעז לעשות משהו ולהיות בין אנשים, כי באמת תמיד הייתי החנון הקטן של גיימינג ומחשבים. בגלל זה Krass Abschlussklasse היה אתגר קיצוני: בהתחלה בכלל לא קלטתי שאני פתאום הרע הזה שהבנות דלוקות עליו, ועוד צריך לגלם את זה בצורה משכנעת. צפיתי בהרבה מג׳וני דפ הצעיר, כי המפיקים אמרו שזה הזכיר להם את Cry Baby, והסתכלתי על ליהוקים ואודישנים ישנים של לאונרדו דיקפריו ובראד פיט שבהם שיחקו תפקידים דומים. קניתי לעצמי במיוחד ספר על משחק והתאמנתי - באותה תקופה הייתי די לבד, קצת מבודד והסתגרתי, ולמעשה כבר החלטתי ללמוד מדעי המחשב. כשאני מסתכל על זה היום ממרחק של כמה שנים, אני מבין איזה פרויקט פרוע זה היה בעצם - משהו שלא באמת קלטתי אז, כמו כמעט בכל הפרויקטים שהייתי חלק מהם. היום אני יכול לומר בבירור שזה היה אחד הפרויקטים הכי מגניבים והכי ארוכים, זה מזכיר לי מאוד את התקופה ההיא, ואני מאוד שמח שהוא קיים. תודה שוב לכל המעורבים על ההזדמנות ועל האמון, על שנתנו לי לשחק את זה, על התמיכה והמחמאות, ועל שכולם תמיד האמינו בי והתייחסו אליי יפה. אני שם לב יותר ויותר כמה אני מבורך.

Forever Club הוא תסכית הרדיו הראשון שיצא לי לעשות, ובאותה נשימה גם תפקיד הראשי השני שזכיתי לשחק אי פעם. אחד הפרויקטים היפים ביותר, שבו למדתי המון, והוקלט בברלין. המפיקה, התסריטאית, הבמאית והכוח המניע מאחוריו, Jette Volland, גילתה אותי לגמרי במקרה במהלך מחקר ליהוק. באותה תקופה התחלתי את הפודקאסט הקטן הראשון שלי, יחד עם עוד חצי־אסייתי שגם הוא נקרא Peter, וזה היה די מצחיק: הוא היה, נדמה לי, חצי פיליפיני וחצי גרמני, ואני חצי קוריאני וחצי גרמני, הוא נקרא Peter ואני Heinrich. הפודקאסט עסק בגזענות אנטי־אסייתית. היו לו רק כמה מאות קליקים, אבל קישרתי מתחתיו את הסוכנות שלי ואת פרופיל המשחק שלי. היא ראתה שכבר צילמתי כמה דברים וביקשה אותי דרך הסוכנות לליהוק. הייתי אמור לשלוח דגימת אודיו, הליהוק הקולי הראשון שלי, שבו קראתי כמה קטעים מהתסריט בווריאציות שונות. זה מאוד מצא חן בעיניה. התפקיד נכתב כאסייתי, כלומר חצי־אסייתי או אסייתי מלא שגדל בגרמניה, וזה היה חשוב: למרות שזה היה תסכית רדיו, היה רעיון לשווק אותו עם דמויות ותפקידים מתאימים, כי בטווח הארוך אולי באמת יהפכו את זה לסדרה עם קולנוע ווידאו. בשביל זה הקלטתי אחר כך גם Moodtape.

אבל נחזור קודם לתסכית. דיברתי איתה בטלפון, ובאותה תקופה עוד עבדתי גם בפיתוח ב־Filmpool. היא ממש דחפה אותי, כי הייתי קצת לא בטוח, בין היתר בגלל Tatort, שם הקול שלי הוחלף. פקפקתי אם אני בכלל מתאים לתפקיד מדובר בתסכית, כי לאט לאט נעשה לי ברור מאוד שיש לי מלמול קלני מאוד חזק. אבל היא נתנה לי הרבה ביטחון, אמרה שזה שטויות גמורות, שהיא מאמינה בי ושאני מסוגל לזה. אז אמרתי כן ונסעתי לברלין כמה פעמים, זה היה פרויקט ארוך יותר. צילמנו בברלין בערך שבוע עד שבוע וחצי ואחר כך הקלטנו עוד כמה דברים ופרקים. שם יצא לי לפגוש צוות שחקנים סופר מגניב, עם Mercedes, Jonas, Anuthida ו־Polly. זה היה פשוט מדהים, וגם אז הייתי לחוץ: Anuthida הייתה ב־Germany's Next Topmodel, Mercedes Müller הייתה כבר שחקנית מצליחה מאוד, ו־Jonas Ems היה אחד היוטיוברים המצליחים ביותר, ועודנו כזה עד היום. כל הצוות היה מדהים. עד אז לא באמת הבנתי שאודיו הוא מלאכה כל כך אינטנסיבית, ולראשונה פגשתי עורכים וטכנאי סאונד ממש מוכשרים. הקלטנו באולפן סאונד יפהפה בברלין שהיה בו גם אולם קונצרטים, ושם ניגנתי בפסנתר הכנף כל הזמן בהפסקות. Jonas והאחרים ממש אימצו אותי, הם היו מברלין והראו לי את העיר; Mercedes הכירה לי חברים, ובערבים יצאנו לסבב מועדונים. Jette ו־Simon דאגו לנו נפלא והוציאו את הכול לפועל בצורה יפה.

זה באמת פרויקט יפהפה. דרך Jonas הכרתי קצת את סצנת היוטיוברים של ברלין; הוא עצמו היה יוטיובר שבאמת עשה סרטים, גם הוא הגיע מקלן והלך לבית ספר שכן, היינו בדיוק אותו דבר, רק שהוא עבר לברלין. הכול סופר מעורר השראה. Anuthida הייתה בעצם תאילנדית שגדלה בגרמניה, ומכיוון שהיה לי חיבור לתאילנד דרך מואיי תאי, זה ממש התחבר. שיחקנו אחים, והכימיה עבדה ממש טוב; היא עברה מאוחר יותר לגור בתאילנד. אז כן, שוב מבורך, בתקופה ההיא פשוט הייתי מבורך.

ושוב התברר שאני קצת ממלמל. הפעם, לעומת זאת, היה הרבה זמן, וההפקה נתנה לי מאמן דיבור. כל בוקר היו לי שיעורי דיבור עם תרגילים, ולראשונה באמת שמתי לב להגייה, לנשימה ולכל השאר. אפילו מימנו לי את האימון הזה, וזה מיד ניכר שוב באודיו ונתן לי הרבה יותר ביטחון, ממש להתאמן בהעברת רגשות ורעיונות עם הקול ולראות קצת לאן הדרך הולכת. פרויקט יפה. כמה חודשים אחר כך, מכיוון שהפרויקט התקבל היטב, השתחרר תקציב ל־Moodtape של Forever Club. מבחינת התמונה והסט זו הייתה הרמה הגבוהה ביותר שחוויתי עד אז, מבחינת ההכנה, עיצוב הסצנות, האור, הצבע וכל השאר: מצולם להפליא, רמה חדשה לגמרי. אפשר היה להרגיש ש־Jette למדה ב־HFF, בית הספר לקולנוע במינכן. כולם היו עבורי מודל לחיקוי, כי בשבילי ברלין הייתה עיר כל כך גדולה ואינטנסיבית והרגשתי כמו ילד כפר מקלן, והם כולם באמת למדו בבית ספר לקולנוע, כולם סופר מצליחים. הייתי המום ומאוים בו זמנית והיו לי גם הרבה חוסר ביטחון, אבל בדיעבד זה היה שוב אחד מרגעי השיא.

אבל באותה תקופה הייתי בהמון ספקות עם עצמי, מערכת היחסים שלי התפרקה לאט, והלימודים שלי הלכו לקראת סיום. זמן קצר אחרי הלימודים זרקתי הכול והלכתי קודם כול לתאילנד. גם בגלל זה לא צילמתי את העונה השנייה, כי בנקודה ההיא הייתי מאוד מבולבל ולא היה לי מושג מה אני באמת רוצה. הבינה המלאכותית יצאה, בדיוק סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב, והייתה לי תחושה שבזבזתי זמן ושבינה מלאכותית תחליף אותי, שבינה מלאכותית יכולה עכשיו אפילו להשתלט על משהו כמו תסכית רדיו, שהכול מצטמצם לתוצאה במקום לדרך. יש היום עונה שנייה, אבל בלעדיי, ולדעתי גם בלי השחקנים האחרים, אם כי עדיין עם Mercedes Müller. וזה עד כה הפרויקט האחרון שעשיתי. אחריו אפילו עזבתי את הסוכנות שלי, כי אמרתי לעצמי שכרגע כבר לא בא לי באמת לשחק, אז הפסקה. אחר כך נסעתי לתאילנד, נלחמתי הרבה מואיי תאי וניסיתי דברים אחרים. ועכשיו זה הקטע האחרון שאני מהרהר בו, זה שאני כותב עליו את מחשבותיי, ותוך כדי אני רואה: וואו, בעצם הדרך נסללה לי, בעצם זה היה כמו נסיעת אימון אחרונה שבה יכולתי לתקן הרבה חולשות בכל מה שנוגע לדיבור שלי, לרגשות שלי ולהבעה שלי. ובעצם עכשיו פשוט הגיע הזמן לקחת את כל זה ברצינות, ללכת עם זה עד הסוף, לעמוד מאחורי זה ולא לתת לאחרים לערער את ביטחוני. אני מאוד מאוד שמח ואסיר תודה שיצא לי להרהר בזה שוב. ואם להיות כן, מתחושת בטן, אני לא חושב שהפרק הזה נסגר, אבל נראה. Forever Club, תסכית הרדיו הראשון שבו זכיתי לשחק תפקיד ראשי.

מיקה בת 17 ונשלחת לפנימייה בבוואריה כדי סוף סוף להשלים עם החיים. ארבעה חברים חדשים עוזרים לה להתמודד עם הבעיות שלה. מה שמיקה לא יודעת: הם מתים. הם מתו בתאונת דרכים, ורק מיקה יכולה לעזור להם לגלות מי אחראי.

מבוסס על סדרת האודיו Forever Club של WDR (Westdeutscher Rundfunk).

נכתב, ביים והפיק: Jette Volland מנהל צילום: Holger Jungnickel עוזר במאי ראשון ומפיק: Simon Schneller מעצב הפקה: Josef Brandl עורך: Ascanius Böttger מוזיקה מקורית: Edwin Rosen

שחקנים - Mica: Mercedes Müller · Alek: Heinrich Berger · Bibi: Anuthida Ploypetch · Mike: Jonas Ems · Kat: Polly Roche

צוות (מבחר): עוזר צלם ראשון Michael Schneider · עוזר צלם שני Dung Ngoc Pham · גאפר Björn-Lennart Hübscher · ניהול אמנותי Celina Hollaender, Denise Meinholz, Fia Bartesch · סאונד Leo Aderhold, Bastian Wilhelmy · איפור Alla Leonova, Malina Koch · עיצוב סאונד ומיקס Larissa Kischk · תיקון צבע Panoptimo GmbH (Markus Baburske) · ציוד צילום Vantage Film GmbH.

© 2023 Junique Productions GmbH. ל־Jack (הילד הכי טוב לנצח).